איש על דגלו

 

 

"ישראל שבויה במנפנפי דגלים שרוצים למלא ריק מוסרי ורוחני מבית, ועל הדרך דורסים ערכים יהודים של הגינות וחיי הגות ולמידה" @  וורן גרין על מצעד הדגלים

 

מאת: וורן גרין

 

השבוע ב“יום ירושלים” היינו עדים לעוד מצעד של יהודים, המנפנפים בדגלי ישראל ופונים לאלוהים ברחובותיה של ירושלים. כאשר תהלוכה לא קדושה זו מזדחלת לה ברחובות הצרים ומרטיטה לבבות באומה הגאה, עלינו לשאול את עצמינו  למי שייך הדגל ומה משמעותו עבורנו?

בפרשה בשבת האחרונה קראנו:

במדבר ב' “אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִנֶּגֶד, סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ.”

דגלים של שבטי ישראל מוזכרים בתורה, אך אין כל אזכור של דגל לאומי. הנאורות והציונות השיבו את אופנת הדגל למדינה, אך גרשום שלום הצביע על כך כי מגן דוד הוא סמל יהודי שמקורו במיסטיקה היהודית של ימי הביניים.

לפני חמישים שנה דגל ישראל היה סמל של העזה והתחדשות, סמל לערכים משותפים. מאז, גדל מספרם של שבטי ישראל ויחד עם צמיחת הפוליטיקה של הזהויות הפך הדגל לסמל הפלוגתא בחברה שלנו.

אם הדגל מסמן עבורנו דבר מה הרי שכל מחנה מקבל חלק מהמרכיבים המסומנים אך ודאי לא את כולם.

הנושא המרכזי בפוליטיקה הישראלית בזמננו הוא האיום הערבי (האמיתי או המדומה) כאמצעי לבניית "קואליציה לאומית" והבטחת ביטחונם של היהודים.  שלושת עמודי התווך של התקבצות פוליטית זו הינם  אילו שמתלכדים סביב הדגל הלאומי ושונאים את האחר, אילו שמתקבצים סביב השתייכות “דתית” כגון שמרנות וערכי משפחה והקבוצה השלישית הם אלו שהאינטרס הפוליטי שלהם הוא שימור והעצמת עושרם האישי.  כל אחד מהקבוצות האלה משחיתה את האחרות והארץ רוויה בחוסר שקט וחשדנות.

המנפנפים בדגל דורסים ערכים יהודים של הגינות וחיי הגות  ולמידה. ה”דתיים” ש”מסרו” עצמאותם למדינה מוצאים עצמם נמשלים על ידי רבנות מושחתת שהרוחניות ממנה, ונשלטים על ידי דמגוגיה לאומנית.  העשירים בעלי הקלות במיסים מנצלים אחרים ומרגישים כי משמניהם תחת סכנה של התערבות המדינה שתגזול אותם על מנת להאכיל את שותפיהם.

האיסלאם, בעל מערכת אמונה דומה לשלנו, כפי שמתגלם בקיצוניותו היום, מהווה ברגע זה הוכחה היסטורית למה יכול להשתבש כאשר ממשלה וקיצוניות דתית חוברים יחדיו.  הדת, שיכולה להיות כח מארגן בימים כתיקונם, מגוייסת כעזר מנגד של הממשל וכך מאבדת מיעודה המקורי. המנהיגים הדתיים שצומחים אינם עסוקים בקהילות שלהם אלא רואים עצמם כחלק ממבנה כוחני. השאפתנות משתלטת במקום דאגה אמיתית לאחר.

במהלך מאה שנה עברנו מארץ ומדינה שבה העשייה מונעת מראיה צלולה של בנייה ועבודה, ממקום שבו יכולנו לקשיים ומכשולים עצומים, לארץ בה אנשים פוחדים.  מערכת האמונה שלנו הפכה למפוצלת ותועה למרות שאנו מחומשים מעל ומעבר גם ביחס למדינות אחרות.

וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם; וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם (תהילים ק"ו).

נראה שישראל שבויה בהתקבצויות שבטיות שמחזירות אותנו לימים של אבותינו ושבויה במנפנפי הדגל שרוצים, כמו במדינות ערב השכנות העולות באש, למלא ריק מוסרי ורוחני מבית!

הבה נעלה על נס דגל של חברה שדוגלת בערכי היהדות הנאורים מימים ימימה ונתנער מהגרסה המושחתת של נפנוף דגל של נביאים מדומים. דגלים לא יחברו בינינו כאשר הם ריקים ממשמעות!

 

@הכותב הינו נשיא קהילת תורת חיים בהרצליה וחבר מועצה דתית בעיר.

Comments are closed.