אני קרבן, משמע יהודי

 

"הכיפה הסרוגה הסתירה עבורי את נתיב הדמים שבנה את הנרטיב היהודי מפורים לפסח. רק השנה השתחררתי מתחושת הקרבן והבנתי שאבותי היו אלה שרצחו אלפים חפים מפשע, עינו, שדדו, גנבו, ביזו והשפילו – החל בעשרת בני המן, וכלה ברצח בכורות מצרים".

 

מאת: גילה מצפון

 

ככל שנוקופות השנים, אני מוצא את עצמי מופתע יותר ויותר מעוצמת ההפנמה של המסרים שעליהן חונכתי בילדותי, וכמה קשה עד בלי אפשרי (עבורי לפחות) הוא תהליך ההבראה מהתפיסה הציונות דתית.

הנה רק השנה, עשרות שנים אחרי הישיבה התיכונית, אני מבין את עצמת עיוות המחשבה והתפיסה של ההפנמה הדתית שקשורה בימים האלה שבין פורים לפסח.

האמת היא שזה עצוב, מאוד עצוב.

 

פורים שמח

כמו כל שנה זיכרונות פורים החלו לצוף רגע לפני פרוץ החג. נזכרתי בשמחת קיום המצווה כשלמדתי בעל פה את שמות עשרת בני המן שנתלו על העץ, ונזכרתי גם בשמחה שהציפה אותי כשקראתי את מרחץ הדמים שערכו היהודים באויביהם, ואיך התפעלתי מזה שבביזה הם לא נגעו.

היום אני מסביר לעצמי שלא היתה לי ברירה, שכך חינכו אותי, שעיוותו את מוחי ושכלי ותבונתי ורגשותי.

היום אני יודע שהכיפה הסרוגה חסמה את השכל מלחשוב, והרגש מלהרגיש. אני יודע שהכיפה היא זו שמנעה ממני לשאול את השאלות המתבקשות. באיזו זכות מוסרית הרשה לעצמו מרדכי לסכן את כל היהודים כשלא עמד כשראה את המן, ואיזה סוג של יהדות זו שהכבוד עדיף בה על החיים?

וזה רק ההתחלה.

לא שאלתי איך זה שמרדכי סרסר את אחייניתו? איך ידע להגיד לה שתשתוק לגבי זהותה היהודית? ואיך זה ששלח אותה כמעט למוות בטוח מידיו של המלך אחשוורוש?

וגם לא שאלתי, איך זה שאחרי שקיבל את מבוקשו חגג במרחץ דמים של אלפים, ומדוע תלו את עשרת בני המן.

אבל לא יכולתי לשאלו, הייתי עסוק בלהרגיש קרבן מסכן ואומלל חסר כח שניצל בנס מידם של הרעים. לרגע לא עצרתי ואמרתי היי, גם אני כוחני, גם אני אלים, גם אני מקרבן.

פסח שמח

 

הנה הגענו לפסח והזיכרונות מציפים אותי, ואיתם שוב ההבנה העצובה שהכיפה הסרוגה חסמה את היכולת לשאול מדוע לעזאזל אני שמח ברצח בכורות המצרים. מה אשמים ילדים חפים מפשע? מדוע לעזאזל אני שמח בעונשים הקולקטיבים שהוטלו על המצרים? ומדוע לעזאזל אני שמח על מותם של אנשי צבא פרעה שטבעו בים?

אבל זו רק ההתחלה. שכן רק עכשיו, עשרות שנים אחרי, אני מעז לשאול שאלות על אחד אלוהינו..

אז, בישיבה התיכונית, לא היה לי אומץ לשאול איך זה שאלוהינו האחד לא שחרר את העם הנבחר מיד? מדוע הוא נתן למצרים להתעלל בנו עוד ועוד? איך זה שהאל הגדול שאין בלתו גרם לסבל נוראי למצרים, כשהכביד את לב פרעה? ואיך זה שהאל הרחמן והרחום רוצח המונים ?

והיום אני הרי יודע את התשובה, היא כתובה בפסוקים, שחור על גבי לבן, והאמת היא שגם אז ידעתי, רק שהמשמעות של המילים בפסוקים לא חלחלה למוחי. הכיפה הפריעה. אם לא היתה מפריעה הייתי שם לב כבר אז שאלוהינו האחד רצה להראות שהוא הכי גדול מכולם, ובשם הרצון הזה הוא רצח וטבח ועינה והתעלל בבני עמו ובמצרים ובכולם.

זה האל.

אבל אז, בישיבה התיכונית, לא היה לי אומץ לשאול. חינכו אותי להרגיש קרבן ומסכן ואומלל. האמת היא כמובן אחרת. אבותינו היו אולי קרבנות של המצרים, אבל בכל תהליך מכות מצריים היו אלה המצרים שהיו הקרבנות של אלוהים. ואבותינו היו כל י משחק בידיו. ואם לומר את האמת אבותינו בל תהליך מכות מצריים היו אכזריים לא פחות מהמצריים.

 

לפעמים, ביני לביני, נדמה לי שהתפיסה הזאת של הקרבן שהוטמעה בנו בימים האלה שבין פורים לפסח ממשיכה עד היום, ושרבים מאיתנו, ובעיקר רבים מאלה שחובשים כיפה מסרבים לראות שהם ממש לא הקרבן, נהפוך הוא.

שיהיה חג כשר ושמח.

 

@הכותב בשנות החמישים בחייו, עצמאי, בוגר החינוך הציוני דתי, אינו דתי היום.

Comments are closed.