את חירותי / טור אישי

"רוצה לקרוע את התחפושת, לצעוק שאני חילוני, שישמע אלוהים והכרובים וגבריאל ומיכאל"

 מאת: כיפה בכיס

השנה לא התחפשתי. בפעם הראשונה בחיי לא הייתי צריך.  כי אני, כולי, מי שאני, מה שאני – מחופש. ככה כבר כמה חודשים. מאז שההבנה שאני לא דתי החלה לחלחל מהרגש למח. בפורים הזה, בפעם הראשונה בחיי, רציתי לקרוע את התחפושת. לרגעים, בין המן, מדרכי ואסתר על המיטה, הרגשתי כאילו גופי נתון בגבס ביום אוגוסט חם במיוחד: מגרד, מציק, מעיק. ורק רציתי לקרוע את התחפושת, ולצעוק בקול גדול שאני חילוני, שישמעו בשמיים ובארץ ובשבעת הרקיעים, ואלוהים והכרובים וגבריאל ומיכאל.

כי נמאס לי מחיי התחפושת. זה קשה, זה מעיק, זה מכביד. די לי מחיי השקר האלה. רוצה חופש, חיים, יכולת לחשוב, לדבר ולהתלבש כרצוני, בלי שאלוהים ואבא ואמא ואחים ואחיות ומשפחה וחברים וקהילה יסתכלו ויגידו ויגידו ויגידו.

הכל התהפך אצלי. עולם כאוטי, מבולבל, עץ שנגדע משורשיו ועליו מתפזרים ברוח. לילה הפך ליום, שקר לאמת, טוב לרע, ואמיתי למזויף.

ונהפוך הוא.

אני שרק לפני כמה חודשים נשאתי בגאווה את שם משפחתי, מסתיר היום את שורשי שחלילה וחס לא יידעו בני שיחי שאבי מולידי הוא הרב החשוב, הידוע, הפוסק. כן ,אני זה שמחביא. אני שעד אתמול אבי , דתו ואמונתו היו שלובים בחיי, חלק בלתי נפרד ממני, תפיסת העולם בשמה דיברתי, עליה נלחמתי, אותה טיפחתי, איתה הזדהתי.

עכשיו הכל נשבר, נגמר, התרסק. ואם אין אני לי מי לי, ואני לא לעצמי.

אני שרק שלשום הייתי חוליה טבעית בין חברי, אותה שפה ומחשבה. אותם שאיפות, תקוות וחלומות הפכתי לאחר, למנודה מטעם עצמי, לשונה, ללא שייך. בלי עתיד ובלי הווה. ואולי נכון יותר עם עבר מזויף והווה מזויף, ועתיד מי ישורונו?

בשבתות, כשאני יורד למטה, לרחוב, אני רואה אותם, עד לפני רגע אחי ואחיותי: כיפה סרוגה, חולצה לבנה, מכנסיים שחורות, שביס שמסתיר טפח ומגלה טפחיים, בנים שגם הם בשחור ולבן וסרוגות בכל הצבעים, ובנות בחצאיות ססגוניות והם הולכים מולי נדים בראשם לשלום מחוייך,מוכר וידוע. לא יודעים שפני אינם כתמול שלשום, שבעיני הם זרים, מוזרים ולא מובנים.

כי למה בעצם לא לסוע בשבת? למה לא לאכול חזיר? ולמה לא לראות טלוויזיה? ולמה לא לאכול בשר וחלב? ולמה כל הזמן צריך להתחנף ולרצות ולהתפלל לאל שלא יודע שובעה, שרק רוצה עוד ועוד ועוד  ועוד. שלא מניח לרגע, שמתערב בכל דקה ושניה: לברך לפני האוכל, ואחרי, ונטילת ידיים, ושלוש תפילות, וצניעות. והוא איתך בבית  ובחוץ, ובכל מקום.

איזה מין אל חסר ביטחון זה, ואיזה מן אנשים מסוגלים ורוצים ומוכנים להכפיף את רצונותיהם, מחשבותיהם, דעותיהם לשליחיו הרבנים שכל שלמדו בחייהם היה להפריד בין בשר וחלב, והפכו ברבות הימים לפסיכולוגים מטעם עצמם, ועובדים סוציאלים מטעם עצמם , ואנשי כלכלה ומצפון מטעם עצמם.

ואיך אף אחד לא קם וקורע את השקר הזה מפניהם, מפנינו. אני מכיר אותם, את הרבנים האלה. אחדים מפס הייצור הזה למדו איתי בכיתה. אנשים בינונים, רגילים, חלקם קטנים, חלקם בסדר. פתאום הם 'כבוד הרב' ובשמו של היושב במרומים אנשים שאני מעריך מכבד ומוקיר מאבדים את עצמם ואת ביטחונם. גדלתי בבית של רב, אפילו רב חשוב. אני יודע מי הם ומה הם.

נמאס לי. נמאס לי מכובד ההיסטוריה שעל כתפי, מ2000 שנות הגלות, מהבושה שאני גורם לאבי,  מעוצמת השבר של אמי. נמאס לי לתמרן את חיי לרצות את אחי ואחיותי וגיסיי וכן, גם את אחייני הקטנים. לא יכול לחיות בשבילם, אבל גם לא יכול לחיות את עצמי.

כן, בשכל שלי אני לגמרי צודק, אבל הרגש הורג אותי. רגשות האשמה כבדים מנשוא. אז בתל אביב אני בלי כיפה, וגם בחיפה אבל גם שם תמיד תמיד הסרוגה ביד, בהיכון, בכיס, שמה אתפס. באוטובוס, בדרך הביתה, הכיפה כבר שם, על הראש, מכסה את החור הענק שבפנים, מגרדת את הפצע, מסתירה את הדימום.

אני אוהב את האנשים האלה. כאן ביתי, משפחתי וחברי, ובכל זאת, זו כבר לא השפה שלי. לא יכול יותר להתפלל, לא סובל את הטקסט. מעצבן אותי האלוהים הזה שכל כך עסוק שנאהב אותו ושנרצה אותו, ובעיקר כואב לי על האנשים האלה שלא רואים את מה שאני רואה: שכל הדת הזו היא המצאה של איש תאב כח ושלטון שבנה מערכת שלטונית ששולטת על כל רגע בחייו של האדם, מהקימה ועד השינה. נכנסת לעורקים, למחשבה, לתפיסה. משתלטת גם על המראה הפיזי ולא מניחה לרגע לאדם לחפש את עצמו בעצמו.

ובכל זאת אני יהודי וזו המסורת שלי, ואין לזה תחליף. ואני חושב שגם לא יהיה, ואני גם לא רוצה תחליף. אני אוהב את ניגון "תניא", ואת קבלת שבת נוסח קרליבך, ואת "השומר שבת הבן עם הבת" ואת "שומר ישראל שמור שארית ישראל", זה פס קול החיים שלי. ואיתם גם צינת הבוקר של הסליחות וימים נוראים וסוכות ופסח.

אבל הם רוצים ממני את הכל. אצלם זה או הכל או לא כלום.

ועכשיו אני צריך להחליט בין להוריד את הכיפה ללשבור את ליבה של אמי ולבייש את אבי. בין לבחור בחיים של בדידות, של חיפוש, של תהייה, של חוסר אמונה ושל תלישות, לבין חיים מוכרים וידועים אבל מחופשים.

וברגעים כאלה אני שונא את הדת ואת מה שהיא מייצגת. כי בעיני כל דת שמובילה לכזה סבל, לכזה ניתוק, לכזה כאב איננה שווה שנאמין בה.

ואולי רק אולי אלה הארבעים שנה שלי במדבר, ואולי רק אולי זה המסע בדרך לקבלת התורה שלי, ואולי רק אולי זו הדרך לחג החירות שלי שלי.

ואולי אולי, אם יש אלוהים, אז הכל יסתדר.

לא מאמין.

הכותב בן 34, הינו בנו של רב מוכר בציונות הדתית

3 comments on “את חירותי / טור אישי

  1. אביגיל הגיב:

    אחי.. כואב על איפה שגדלת. הדת שאתה מכיר באמת מעורבבת בהמון שקר ואיטנרסים אנושיים צרים. אז תזרוק, תלך רחוק. אבל אולי תשקול לחפש את היהדות האמיתית. את העצמך האמיתי. בעולם היום בכלל ובעולם הדתי בפרט יש המון שקר, צביעות, מסיכות. אבל זו לא האמת. זו לא התורה. זה פשוט שאלוהים נתן בחירה חופשית ובני אדםמצליחים לכופף את הדת בדיוק למקום ההפוך מזה שהיא מכוונת אליו. בהצלחה אחי.

  2. יוסף הגיב:

    תן לעצמך לעבור את השינויים הפנימיים שאתה צריך לעבור, שם אף אחד לא שולט, אף אחד לא מציץ, זה אתה מול עצמך, מול השמים. אחר כך תתעסק בתחפושות, כשיהיה לך לבוש אמיתי מבפנים. כך יהיה לך גם יותר קל להתמודד איתן, כשאתה יודע שאתה עובר דברים עם עצמך והתחפושת לא מעניינת אותך. אין שחור ולבן פתח לך דלתות ודרכים לדבוק באמונתך בדרכך, זה לא הכל או כלום, הרי גם זאת תהיה תחפושת שקרית

  3. מזדהה עם כל מילה שכתבת בטור הזה. הצגת בדיוק איך הדת נראת באמת ומה עושים ממנה. אל תתן לאף אחד לשבור או לערר אותך. תחייה בדיוק איך שאתה לחיות ואל תתן לשום דת או רעיון להזיז אותך. בהצלחה!