דרכו של פירון/ טור אישי

"כעסתי על שמיקם עצמו במרכז, נותן לעשרות בנות לחולל סביבו, על שבית הספר נצבע בכתום כי אנחנו 'בעד ארץ ישראל השלמה', ועל שיום הזיכרון לרבין ז"ל התקצר באורח פלא משנה לשנה".

מוריה סילפן נזכרת בימיה באולפנת 'ישורון', תחת שרביטו של הרב שי פירון.   

מאת: מוריה סילפן

לעיתים די שאומר שקוראים לי מוריה, והשומעים מאבדים שווי משקל. הגלגלים באחת מתחילים לעבוד, והעיניים סורקות אותי מלמעלה למטה: ספק בוחנות ספק תוהות, ובעיקר מבולבלות.

ואז מגיעה השאלה: "את מבית דתי?”

"כן"

-"חרדי?”

"לא ממש. קצת. במקור".

אני חוסכת מהם את הפירוט: כי לכי תסבירי לחילוני המצוי מה היא תנועת הנוער "עזרא": ההבדל בינה לבין "בני עקיבא", ומהם הורים מחסידות גור שהפכו ל"מזרוחניקים" עם מנטלית שנטועה עמוק בלב בני ברק.

כשאבי ז"ל נתן לי את שמי, הוא חשב על הר המוריה. בלעדיו, אי אפשר לנחש שפעם הייתי דתייה. ואולי באמת אף פעם לא הייתי. לא שאני מתלבשת חשוף חלילה, אלא שכיצור סתגלן אימצתי את כל הקודים של העולם החילוני, ואני שוחה בזרם. או כך לפחות אני מרגישה.

שנים רציתי לקצר את שמי למור. דמיינתי איך החיים יהפכו לפשוטים. אבל לא היה לי אומץ. רק כשטסתי לארה"ב אחרי השרות הלאומי (אבא לא הרשה לי לעשות צבא) קראתי לעצמי "מריה". כל כך פשוט היה להשמיט את ה- ו'. כשאבי שמע, הוא צלצל לאחותי  ובקול שבור  אמר "היא באמת חזרה בשאלה. זה אבוד".

לי, הוא לא אמר כלום.

ואז כמובן מגיעה השאלה המתבקשת:

-“ואוו, זה ממש מעניין. אז מתי החלטת שאין אלוהים?"

הניסיון לימד אותי להתייאש, ולמהר להעביר נושא. כי בעצם הייתי רוצה לצעוק: מה נראה לכם? שבגיל 16 יצאתי לחקור האם מוצא האדם מן הקוף? אז זהו שלא. הדבר העמוק ביותר שהטריד אותי היה איך ללבוש מכנסי ג'ינס מבלי להיתפס, איפה להסתיר את הביקיני השחור שקניתי מכספי הבייביסיטר, איך נראים חיי הזוהר של ילדי בית הספר החילוני השכן, ומה קורה למי שמדליק אור בשבת, אם כי ביני לביני תמיד ידעתי שכלום.

שר החינוך, הרב שי פירון. בדרכו (תמונה: תמונת מסך)

פירוןעזובות הקיר

התהיות המהותיות האלו, העסיקו אותי כשלמדתי באולפנת בני עקיבא 'ישורון ' בפתח תקווה, בראשותו של הרב שי פירון, היום שר החינוך.  פירון, בעצמו חוזר בתשובה, נאלץ להתמודד עם כמות מרשימה של בנות סוררות שגופיה כתומה וחושפנית התאימה להן הרבה יותר מהסרט הכתום שנתבקשנו כולנו לענוד בתקופת טרום ההתנתקות ופינוי גוש קטיף.

"ישורון", לדאבונו של פירון, היה בית ספר ציבורי שסיפח אליו כל נערה "דתיה" בפתח תקווה. גם בנות שאצלן האימא מעשנת בשבת ורק האבא שומר מסורת, וגם כאלה שאת אחותן הגדולה  הוא כבר העיף לבית ספר חילוני . כדי לשמור על שמו של בית הספר, פירון לא בחל בשום אמצעי להוקיע את אלו שיצאו ל'תרבות רעה': מעקבים ברחובות פתח תקווה, האזנות, ומשת"פיות מבפנים, היו רק חלק מתוכנית החומש.

בזכרון הקולקטיבי הבית ספרי זכורה אותה פעם שהרב רדף ברחוב אחר בת שבטנה בצבצה מעט, תוך שהוא צועק על האומללה "שלא תגיעי מחר לבית הספר". רק לאחר תחנוני אמא, שהגיעה למחרת לבית הספר, התרצה פירון  לאחר שהורה ש"תוריד הילוך מעתה ואילך”.

מהר מאוד הבנו, אני ויתר עזובות הקיר של השכבה, שאין צורך לחזור בתשובה כדי לחמוק מאיומי ה”אני פשוט אעיף אותך עכשיו, בשיחת טלפון אחת, לבית ספר חילוני, ושם יהיה לך טוב”. שהרי בנות סוררות ב'ישורון' לעולם יהיו, זאת ידע גם הרב. כל שצריך היה זה להשתדל שלא לבלוט, לעמוד יפה כל תפילת שמונה עשרה, גם אם את במחזור, וממש כואב לך, ולהפנים שיש דרך אחת בלבד: דרכו של פירון.

מעגלי נערות

בזכרוני צרובה במיוחד אותה פגישת 'אזהרה' עם הורי.  אני זוכרת את אבי  עוצר מזועזע עד עמקי נשמתו, נוכח התמונה הענקית שהיתה תלויה בפתח האולפנה.

זה היה צילום של אחד מהמסעות למחנות ההשמדה בפולין. במרכזו עמד פירון: עיניו עצומות, גרונו ניחר משירה, ובידו גיטרה. סביבו מעגלים על מעגלים של עשרות נערות רוקדות, כולן עטופות מכף רגל ועד ראש בדגלי ישראל. מאחוריהן התנוסס שלט הכניסה למחנה אושוויץ- בירקנאו.

בלשכתו, איים פירון להעיף אותי . אבא לא מצמץ וענה "תעיף אותה, והיא הולכת ישר ל'בית יעקב'. שם לא שמעתי על אף נערה שחוזרת בשאלה". פירון בלע את העלבון, הפנים שאני נצר אבוד לשושלת גור ענפה ומכובדת, והשאיר אותי.

סגידה נשית/נערית

כעסתי על הסגידה הנשית/ נערית הזו לגבר אחד, על ההמוניות של הציונות הדתית נוסח הרב פירון שמשמעותה רמיסת כל דרך אחרת, ועל ההרקדות בימי שישי בהן מיקם עצמו פירון במרכז, כשהבנות מחוללות סביבו.

כעסתי גם על העובדה שחצי מהמורות מתנחלות, שכל בית הספר נצבע בכתום כי אנחנו "בעד ארץ ישראל השלמה", ושיום הזיכרון לראש הממשלה יצחק רבין ז"ל התקצר באורח פלא משנה לשנה.

בעיקר סבלתי מתפילות הבוקר הארוכות. פחות מהמילים ויותר מתחושת המועקה, חוסר הברירה והבחירה שליוותה אותן.

געגועי ל'תניא'

הרבה שנים עברו מימי באולפנה. שי פירון שהיה ונשאר איש רב פעלים, הפך לשר החינוך ומנסה לעשות מהפכה בחינוך. אני הפכתי לחילונית 'למהדרין', נישאתי ויש לי בן. היום אני דווקא מתגעגעת, לא שונאת. מתגעגעת לבית ספר שיש בו רק בנות, לשבט בבני עקיבא, להתרגשות העצומה שלפני ליל הסדר, לקשט את הסוכה, מתגעגעת להכל. בעיקר אני מתגעגעת לנגינת ה"תניא" של אבא בשולחן שישי. פחות למילים  ויותר לתחושה, של שייכות.

6 comments on “דרכו של פירון/ טור אישי

  1. אבן בבאר הגיב:

    נסיון נמוך להתפרסם דרכו של פירון.

  2. ענת הגיב:

    מוריה, הכתיבה שלך מדויקת ומרגשת.
    טור מעניין ומעורר מחשבה!
    תודה רבה.

  3. דורי הגיב:

    טור עלוב. נראה כי הכותבת מגזימה ומקצינה.

    עד לאן תגיעי בשביל לקבל קצת צומי??

  4. אברהם הגיב:

    מוריה יקרה! זה עדיין לא מאוחר להשביע את הגעגועים.
    זכרי שכולנו יהודים, חילוניים למהדרין ודתיים. ולכולנו יש את אותה המסורת, אם הדלקת אור בשבת ואם לאו, את עדיין יהודיה כשרה לחלוטין, וככזו זכותך לשמור על המסורת,
    הדליקי נרות שבת בזמנם. תבני סוכה ותערכי שוחן ליל סדר כהלכתו.
    לא יקרה לך כלום אם אחת לכמה שבתות תתארחו אצל הורייך לשבת ותזכי לשמוע את התניא שאת כל כך מתגעגעת אליו כי זה באמת ניגון יפה… תישארי חילונית או שתהפכי למסורתית לייט ואי אפשר לדעת לאן יובילו אותך החיים.
    זה חשוב גם לילדך וגם לילדייך הבאים בעז"ה להכיר ומקרוב את המסורת הנפלאה שלנו ובטח כשיש להם בבית את המורה הכי טובה לכך.
    מקווה שעזרתי וזכרי, אדם ,באשר הוא אדם, אדם הוא!

  5. עידו הגיב:

    היי מוריה,

    כשאני קורה את הכתבה הזאת הדבר הראשון שעולה בי זה לתת לך חיבוק.
    נשמע שסבלת,עייפת,הוקעת והורחקת אך לדעתי את מפנה את כל החיצים למקום כל כך לא נכון..
    כאחד שכל משפחתו התחנכה במוסדות החינוך של הרב(תרשי לי) שי פירון,אני יכול להגיד לך שטעות בידייך.
    ניכר מהכתבה שעברת תקופות קשות עם אביך,ואני חושב שאינך יודעת לאן לנתב את הכעס הזה אז הוא מושפרץ לכל עבר.
    אין לבית הספר שום אשמה שהחלטת לחזור בשאלה אך עדיין הוכרחת להשאר שם כי אם לא,תעברי לבית ספר חרדי.
    לחזור בשאלה זה מעולה,אך את מבינה שלא יכולת באמת להשאר בבית הספר דתי הדוגל בדברים מסויימים,שאת כנראה לא,וכך כל נסיון לשמירה על הצביון נראה בעייניך לכפיה ולנסיון להכריח שלא לצורך.
    גם לי ולחבריי נעשו שיחות "התערבות" עם ההורים בתקופתו,אך מה הייתה מטרתן? להחזיר לתלם להחזיר למוטב הכל נעשה תמיד בחיבוק וברוך בדיבור בגובה העיניים ובתשומת לב אינסוף.

    בהקשר לגעגועייך לדת,אפשר גם אחרת..אצלנו לימדו שלהכל יש מקום.
    גגלי "כיפות שקופות".

    לתגובתך אשמח

  6. טלי הגיב:

    האולפנה יודעת להשניא את עצמה בקלות. ההקפדה על הסממנים החיצוניים ולא על עבודת ה' של כל אחת זה באמת מתסכל. מציעה לך לשלוח את הילד לקשת או לבית ספר עם טל"י . שייחשף ליהדות. לצד היפה שלה הלא מחייב והקפדני. בהצלחה!