דתי החדשה / אחרי החגים

"הנשים שוב לא נדחקו אל זווית החדר, והתפילה היתה קצרה, מותאמת לנפשנו. הצלחתי להתפלל".

מאת: גילית חומסקי

אף פעם לא אהבתי חגים. השגרה טובה אלי. חגים מביאים איתם חוסר שקט שמתערבל באוויר. הדרמה המכונה "הכנות לחגים" כוללת קניות ונקיונות ואיזושהי טרפת. בתור ילדה כל זה היה כבד מלהכיל. וכשבאו אורחים שאהבתי, עם צאת החג, כשהם היו עוזבים והכל חוזר לקדמותו, הבלון העצום והצבעוני היה מתפוצץ ומותיר חלל כבד מנשוא.

גם את התפילות לא אהבתי. בחודש תשרי הלכתי לכולן, כי כך היה נהוג בבית ובעיר. ושנאתי כל רגע. עזרת נשים היתה צפופה ומחניקה (נשים הן אורחות בבתי כנסת אורתודוכסים), התפילה התרחשה אי שם רחוק. גם ככה לא קל לי להתפלל, השהות ארוכה מדי והטקסטים זרים מדי. וכל זה היה עטוף בהתרחשות חברתית שהיתה בעיקר מעיקה.

מדובר בזמן בהייה וחלומות. לא דבר רע כשלעצמו, אבל אני עדיין מעדיפה את הבית והמזגן. וקשה לומר שיראת אלוקים היתה עלי. חוששתני ש"חנק" יהיה תיאור תחושה יותר מדויק. תמיד היו סביבי אנשים שחוו את משמעות יום הדין. וקראו ולמדו והגיעו עם מטען רגשי מעורר קנאה וזר.

ככל שבגרתי החגים כבדו גם הם. אי שם בסוף התיכון נהייה אופנתי לנסוע לישיבה מסוימת, כדי להשתתף בתפילה מסוימת. זה היה נחמד, בעיקר השירים. אבל עדיין ארוך מדי. וחשדתי שהתעלות הרוח שלי היא לא ההתעלות הנכונה.

חרדית של ספרים

פעם הגעתי לערב ספרותי. השיחה זרמה בנעימות ופתאום הבנתי משהו: אני חרדית של ספרים. בדת הזו, פתאום ההתעסקות בפרטים נראית לי טבעית. אני שולטת בהיסטוריה, במגמות ובשינויים. יודעת מי שייך לאיזו אסכולה ואת דרכו של מי הוא ממשיך. ויש לי משיחים. אני מדקלמת בהתלהבות התפתחויות של קודים וסגנונות. ואת כל הידע הזה צברתי באהבה ובלי שבכלל שמתי לב. ככה זה כשאוהבים דבר ופועמים אותו.

ההכרה הזו די הממה אותי. הבנתי פתאום מה מרגישים כשמכורים למשהו. ואיך אנשים אוהבים להתפלל. הרי גם אני יכולה לקרוא שוב ושוב טקסטים יקרים לי, אני מדקלמת אותם בעל פה וזה אף פעם לא יותר מדי. ברגע שהיהדות הפכה לאובססיה שלא חלקתי, הרגשתי שנשארתי בחוץ.

עמדתי כמה שנים על קו התפר הזה. החגים נעשו קלים יותר – אני כבר לא ילדה ספונה בבית הוריה. אני גרה לבד, ויש לי איים של שפיות. ודתי החדשה ממלאה את חיי. עמדתי כמה שנים על קו התפר הזה. כשאני לבד בבית ביום כיפור, מה מונע ממני בעצם לשתות כוס מים, או אפילו לעשות כמעשה רוב החילונים שאני מכירה ולצום מול הטלוויזיה?

כוס מים לגיהנום

ההקלה בעומס היתה הקלה אמיתית. זה לא שפחדתי שכוס מים ביום כפור תשלח אותי ישירות לגיהינום. היראה הזו מעולם לא היתה בי. היו בי שאלות אחרות: האם אני מאמינה שנשמת האדם נחצבת ממקור על-אנושי? כן. האם יש יותר מדרך אחת לחתור להבנת חידת הקיום הגדולה? כן וכן. אבל – האם אני מעוניינת לוותר על המקום בו נולדתי, על ההיסטוריה האישית והכללית, ועל הכלים המותאמים-אישית שניתנו לי, כיהודיה, לפתרון החידה הזו? ובכן, לא.

ביום כיפור השתא הלכתי לבית כנסת עם אנשים כמוני. בבגדי חג, אבל לא מכבידים ורשמיים כמו פעם. חלק אפילו עם טלפון מבצבץ מהכיס. הנשים שוב לא נדחקו אל זווית החדר, לא לראות ולא לשמוע, והתפילה היתה קצרה, מותאמת לנפשנו. והצלחתי להתפלל. ככל שהכובד יורד ומתקלף, הגרעין יכול לבצבץ אל אור השמש. חגי תשרי כפי שהכרתי אותם בילדותי נותרו הרחק מאחור. אני לא מתגעגעת אליהם. מקומם בארגז הזיכרונות, יחד עם דיוני כלי שני ונייר טואלט חתוך לשבת. ואני עדיין לא אוהבת חגים. אבל בגרסתם המקוצצת, שבחרתי לא לוותר עליה, אני מצליחה למצוא גם משמעות.

Comments are closed.