שעת הרחמים / אחרי החגים

"מתוכי בקע זעם נורא ואיתו ההבנה שאין לי שום עניין בדת שגורמת לי כאלה רגשות אשמה. בדת שאחרי שהשקעתי בה את כל ילדותי גורמת לי לעצב שכזה. ושמחתי בחילוניות שלי".

מאת: אני מאשים

15 שנה עברו כאילו אתמול. כאילו העין מצלמה והמצמוץ הקפיא את התמונה, סידר למשמרת במגירת הזכרון, מוכנה ומזומנה לשימוש חוזר, ועוד פעם, ועוד. זה היה יום כיפור, רגע לפני נעילה. ישבתי על מיטה חשופה במרפסת דירה בקומה החמישית של בניין בלב ירושלים. הכי גבוה בסביבה, הכי קרוב לאלוהים.

דממת מוות היתה סביב. רק רוח אלוהים ריחפה על הארץ והפריעה את השקט, העבירה במשביה הקרירים צמרמורת בגב החשוף. הרחובות היו ריקים , נפש חיה לא נראתה, אפילו החתולים נעלמו. לרגעים נדמה היה לי כי צמרות העצים נאבקות ברוח, חוששות לזוז שלא להפריע את השלווה.

מפלצת הדממה

לפתע הפכה הדממה למפלצת ענקית שחנקה את הגוף, לוחצת, מאיימת צורחת  -בלי קול, בלי גוף ובלי צורה. בגב עבר רעד של פחד. הייקום כולו הסתכל עלי, רק עלי, הצביע על האדם היחיד שנמצא בחוץ, והאשים.

היד עם הקפה קפאה, וחום החרסינה לא צרב את האצבעות. הבנתי , באמת שהבנתי, איך אשת לוט נהייתה נציב מלח.

הראש עבד, הסביר לידיים לרגליים ולגוף שהכל בסדר, שזה דמיון, שאין אלוהים, שיום כיפור זה סתם יום רגיל, שבני האדם המציאו את אלוהים, שצריך להיות אל מאוד קטנוני להסתכל ולספור את כל העוונות, שכולם בבתים כי סתם, כי רואים טלוויזיה, כי לא נעים, כי יש יום חופש.

תמונות עם ריח

והתמונות עלו, עם ריחות וצבעים: את אבא עוטף אותי בטלית הגדולה בתפילת כהנים, איך הסתכלנו בשעון כמה זמן תקיעה גדולה, את החלוקים הלבנים, את ריח המרק בסעודה המפסקת, את בכי הרב בקול נדרי, ועוד תמונות ועוד ועוד ועוד, והמצח היה למסך קולנוע ענק, והזכרונות המשיכו לזרום ולזרום, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים, מי למוות מי לחיים.

פתאום הגיעו התמונות מהישיבה: של הרב מכיתה י' עם הזקן העשוי הרבה יותר מדי והקול המזוייף, של הרב הזקן קנאי הדת, של הרב הכאילו צעיר שמרכל בלי הפסקה, של ראש הישיבה עם הטון הצדקני ושיעורי המוסר שמעלים קבס בבטן, ואותם מתפללים ביום כיפור, מנהלים מאבק מי ימשוך יותר זמן בתפילת שמונה עשרה. מי יותר צדיק, מי יותר.

רוח אלוהים

לרגעים רוח האלוהים נשבה בחוזקה, העירה אותי, החזירה אותי למציאות, למרפסת בקומה החמישית, לקפה, ליד שמסרבת להגיב, ולחברה שנמצאת בחדר.

אז גם ידעתי, מן הבנה עמוקה, מהבפנוכו של הבטן שלקשר הזה אין סיכוי, שהיא חילונית וככזאת בחיים לא תבין אותי, לא תוכל באמת לקחת חלק בחיי.  וזה היה עצוב.

שעת הרחמים

הצלחתי לשתות את הקפה, ובין לגימה ללגימה עלתה שירה באויר, "תהה השעה הזאת" ושוב קפאה היד, ומצאתי את עצמי שר איתם. ככה, לבד במרפסת של הקומה החמישית, לבד בעולם, צירפתי את קולי לקולם של המתפללים בבית הכנסת שלא ראיתי. ברקע שמעתי את חברתי מעירה משהו, לא הבנתי, אבל הטון היה של תלונה, אז שרתי בשקט, לעצמי. בעיני רוחי הייתי בתפילה, עם טלית.

ואז, הגיעו המילים "שעת רחמים", והתחלתי לרחם על עצמי, על המאבק המיותר שאני מנהל עם העבר, עם עצמי, עם הזהות, עם הדת שאין לי שום דבר איתה מלבד רגשי אשמה וזכרונות ילדות.

פתאום בקע מתוכי זעם נורא ואיתו ההבנה שאין לי שום עניין בדת שגורמת לי כאלה רגשות אשמה. בדת שאחרי שהשקעתי בה את כל ילדותי גורמת לי לעצב שכזה.

ושמחתי בחילוניות שלי..

 

@הכותב בן 49, בוגר מוסדות החינוך הציוני דתי, עצמאי

Comments are closed.