יותר מדי אלוהים

 

ביום הזכרון לחללי צה"ל יש יותר מדי אלוהים, ומאחר שהפסקנו לדבר זה לזה,  אני מוצא שהאבל הצער והכאב האנושי מדוברים בשפה שאינני מבין. מאותה סיבה בדיוק קל לי להזדהות עם הנצחת גיבורי השואה, שם אין אלוהים בכלל.

מאת: בן אוד מוצל

 

יותר מדי אלוהים יש ביום הזכרון לחללי צה"ל, יותר מדי בצל כנפיו, קדושים, צדיקים, טהורים ומלאכים, ובשנים האחרונות נוכחותו רק הולכת ומתעצמת בעקבות העובדה שחללים רבים הם בני הציונות הדתית.

אולי בגלל התהליכים האישיים שלי, אני מוצא שהנוכחות הזאת של האחד והיחיד לא מאפשרת לי להזדהות עם החלל כפי שאני הייתי רוצה. אלוהים מפריע לי. האבל, הצער והכאב האנושי עוברים לתחום שאינני מכיר.

לא הכרתי קדוש, ואינני מכיר, לא הכרתי את צל כנפיו ואינני מכיר, לא הכרתי את גן עדן ואינני מכיר, ובעיקר אינני יודע מה קורה אחרי המוות.

צר לי אבל קשה לי עם הנוכחות האלוהית המסיבית הזאת, קשה לי עם מילים כמו בשם השם, למען מעלות התורה ומלחמת קודש.

 

יום השואה

אני לא יכול שלא לעשות את ההבחנה ליום השואה, ולאופן שבו מסופרים סיפוריהם של גיבורי עמינו שנרצחו והושמדו על ידי הנאצים, וגם של אותם ששרדו.

ביום השואה אין אלוהים. למעט יוצאי דופן אלוהים לא נוכח בסיפורי הגבורה והאימה והזוועה, ולי קל יותר להבין, להזדהות ולהרגיש.

אני יכול להבין מוות מיותר, אני יכול לכעוס על השנאה, ועל הזעם והקנאה והסאדיזים וכל יתר קשת רגשות האדם, אבל אני לא יכול לדבר בשפה האלוהית. כשאומרים לי שהחלל מת בשליחות האל, אין לי מושג מה לעשות עם זה.

 

השתנתי

השתנתי. פעם הדברים היו אחרת. כבן הדור השני הזדהתי בילדותי עם יום השואה יותר מאשר עם יום הזכרון. הצד היהודי של אבי דיבר אלי יותר מאשר הישראליות של גיבורי חללי מערכות ישראל. אבל היה עוד משהו, היהודים מאירופה תמיד נדמו בעיני כגיבורים יותר, שהרי הם היו לבד, בעיר זרה, מתו באדמה מקוללת מנותקים ממשפחתם ומזהותם. חללי צהל לעומת זאת נתפסו בעיני כגיבורים שלחמו בביתם, על ביתם, לצד חבריהם, ומעולם לא ננטשו. מה גם שאבי דומה יותר לדמויות מסיפורי עגנון מאשר לגיבורי חסמב"ה.

כל זה השתנה כאשר נכנסתי למערכת החינוך הציונית דתית, פתאום ארץ ישראל הפכה להיות העיקר – המלחמות קודש, ואלוהים אחד – בבחינת-" ארץ ישראל עם ישראל ותורת ישראל".

אני זוכר את רעד הדבקות שעבר בי כל בוקר במסדר הצבאי מול עיר פלסטינית, ואת הגאווה שבה שרתי את התקווה שעה שהדגל הורם.

הרבה אלוהים היה שם.

הבראתי

הבראתי. זה לקח לא מעט שנים, אבל הבראתי. הפסקתי לדבר בשם אלוהים והוא מצדו הספיק לדבר אלי. לצד השתיקה ההדדית אני פתאום מגלה כמה קשה לי עם אופי הנצחת חללי צה"ל. פתאום אני מגלה כמה קשה לי שיש יותר מדי אלוהים ופחות מדי אדם. אבל זה יותר מזה. בעיני נוכחותו של אלוהים הפכה למסוכנת.

כי בכל מקום שהוא נמצא הכאב על המוות ועל האבדן הופך להיות קל יותר. פתאום למוות יש משמעות, פתאום המוות לא כל כך נורא.

כמו שאמרתי לי קל יותר להזדהות עם האדם, על מורכבותו, פשטותו מעלותיו וחסרונותיו, יש לי כלים להבין מה הפסדתי, מה אנחנו כעם הפסדנו מה הוריו הפסידו. כאשר אדם הופך להיות קדוש שם אני מאבד אותו. לא הייתי קדוש, לא מכיר קדושים.

וגם קל לי יותר לכעוס להתקומם לזעום ולכאוב כשהמוות הוא אנושי, מיותר, בלתי מוסבר, וככזה אני אעשה הכל כדי שלא יקרה עוד.

יהי זכרם ברוך.

 

@הכותב בשנות החמישים לחייו, נשוי, חובש כיפה סרוגה כשמרגיש רצון לחזור לנוסטלגיית ילדותו.

 

 

 

Comments are closed.