כלב (לא) יהודי/ טור אישי

טובי"ההתקרבות לייצור המדהים נקטעה בפתאומיות: המלתעות ננעצו בבשרי  והדם זרם. כנראה שאחזור לפחד מכלבים. האם החינוך מהבית ינצח?"

מאת: טובי סמואלס

"כשאתן רואות כלב, תעמדו דום ותשננו את הפסוק  "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", כך חינכו אותנו המורות בבית הספר החרדי "בית יעקב".

הכלבים, הן הבטיחו,  יזכרו באחת את הנאמנות ההיסטורית שלהם מימי מכת 'ערוב' בעשרת המכות במצרים, ויעזבו אתכן.

כילדה, העובדה שמתפללים כשרואים כלב  הפכה אצלי להבנה שכלבים מסוכנים. קיומה של תפילה מיוחדת נגד כלבים העידה בעיני על המצוקה לנוכח כלב מתקרב, שלוותה עם פחד וחרדה.

ואכן פחדנו מכלבים. ועוד איך פחדנו! הקריאה "אוי יש שם כלב!!" נשמעה כל אימת שצילו של כלב כלשהו נראה בסביבה, ואפשר גם קול נביחתו. או אז שמרנו על מרחק ת"ק פרסה עד שהמפגע עבר. במקרים קיצוניים יותר – כלב משוחרר, גדול או נובח פשוט ברחנו. כשלא היה לאן וגם לא איפה להתחבא, נשארה האופציה האחרונה: עמדנו דום, בהינו בעיני הכלב העוין, ושיננו את הפסוק "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו". פעם, ועוד פעם, ועוד, עד שניצלו חיינו.

עד היום אני מדמיינת לעצמי ילדים בחצר: בנים עם פיאות מסולסלות משחקים בקלפי רביעיות של חגים, ובנות  עם קוקיות וצמות קופצות בחבל גומי, מפסיקים את משחקם ומצביעים בפה פעור על כלב שעובר, מקבעים את מבטם על פלא הטבע המדהים הזה. מתרגשים,  מפחדים, מסוקרנים ונרתעים.

כפועל יוצא מהחינוך הזה, המקובל בזרם חב"ד, לא נחשפתי בילדותי לכלבים, או לצורך העניין לכל בעל חיים או חיית מחמד אחרת. רק חיות כשרות נכנסו לבית ואני מתכוונת למטבח ולתפריט התזונתי. חיות טמאות לא עברו את המפתן אפילו בצורת בובות, תמונות או הדפסים על בגדים ועל תיקים. כידוע, לזר וללא מוכר יש נטייה להפוך למפחיד ומאיים. הפחד הזה שנחרט בי מגיל צעיר, צף בכל מפגש עם כלבים.

כחלק מהתהליך שאני עוברת בשנים האחרונות להיפתח ולהיחשף, עבדתי על עצמי לא לשקשק מפחד בנוכחות כלבים, לא להתפלל להצלת נפשי, ולקבל את נוכחותם אצל מכרים וחברים. לעיתים ממש רחוקות, אפילו העזתי לגלות חיבה וליטפתי אותם.

תהליך ההתקרבות שלי לייצור המדהים הזה נקטע בפתאומיות בבוקר חורפי וגשום במיוחד לפני שבועיים. בדרך לבית חברתי, על שביל ציבורי צר, התנפלו עלי שני כלבים מפלצתיים, אחד שחור אחד לבן, עם שיניים חשופות ודם בעיניים.

הטייץ נקרע. הדם צבע את עורי הלבן. הכאב התפשט בגופי כמכת חשמל, כאילו שירטטו על גופי סופת ברקים עם מחטים מחודדות. הלם, שיתוק וכאב התפזרו בגופי במהירות האור. לא הצלחתי לזוז. כך שכבתי – מלפני מדרגות תלולות ורטובות, מאחורי מפלצות נובחות שמתקרבות ומאיימות לחזור ולתקוף. השקט הפסטורלי התמלא בדם,  בכי,  צרחות כאב וזעקות להצלה.

האמת, לא התפללתי ברגע ההוא.  במוחי אפילו לא חלף זכר הפסוק מימי ילדותי "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו". כבר מזמן הפסקתי לחשוב במונחים האלו. ואולי, בדיעבד, אם הייתי מבקשת השמיים היו עוזרים.

כנראה שאחזור לפחד מכלבים, כפי שחינכו אותי, לפחות לתקופה מסוימת, לא מוגדרת בזמן. והאמת צריכה להיאמר, שביני לבין עצמי אני תוהה בעקבות החוויה הטראומטית הזאת, וחוויות משמעותיות אחרות, אולי בכל זאת יש צדק בדברם? האם החינוך מהבית מנצח?

Comments are closed.