"ניצחנו את השיטה"/ הורות

כאם חד הורית טרייה בציונות הדתית יש בה כעס: "אם היתה ערבות הדדית של אמת היתה הקהילה פועלת לסייע במציאת בן זוג".

מאת: דתייה לאומית ליברלית

ת.ז.

דפנה, 42, פסיכולוגית, דתית לאומית – לובשת מכנסיים, אם טרייה.

על ההחלטה

"ההחלטה התגבשה במשך שנים, כאשר ראיתי שהדייטים לא מתפתחים למקום מגובש או מפרה. כמובן שהשעון הביולוגי תקתק ברקע. בסופו של דבר היתה הבנה שאני רוצה ילדים".

על ההתחלה

"עבדתי בשיטת הסלמי. בירור ועוד בירור. שיחות עם נשים במגזר, בירור הלכתי, בירור עם בנקי זרע, ופיזור ההחלטה בקרב בני המשפחה והעבודה. לא תכננתי להופיע עם בטן משום מקום.  בקיצור זה התנהל ממעגלים מעורר חרדה רחוקים לקרובים". .

על המשפחה

"המשפחה, בחלקה, היתה גורם מעכב בקבלת ההחלטה. למרות שכיום זה השתנה ויש קבלה שלי ושל ביתי. חלק אחר במשפחה פרגן ותמך. חברות תמיד היו והינם גורם משמח ומסייע. למרות שבסופו  של דבר זו לגמרי החלטה אישית, עם ה-מ-ו-ן לבטים. אני גם בטיפול רגשי ארוך טווח שמאוד סייע בגיבוש ההחלטה".

על התמיכה

"את התמיכה נפשית אני מקבלת בעיקר מחברות.  תמיכה פיזית- משפחה, חברים, מוניות, וקניה באינטרנט. בעיקר למדתי 'לעצום עיניים' כשהבית מלוכלך, כלים עומדים וכביסה לא מקופלת".

על הכסף

"יקר. שיקולים כלכליים נכנסים. בעיקר מדחיקה או מכחישה. תלוי ביום".

על הקהילה

"יש בי כעס שלי על הקהילה שלא לוקחת אחריות. הרי אם כל עניין ההיכרויות היה זורם, וה'מסודרים' היו עושים מאמצים גדולים יותר, אולי הנשים היו מוצאות בני זוג. אם היתה 'ערבות הדדית' של אמת הדברים היו נראים קצת אחרת. נמאס כבר שכל האשמה נופלת על אלה שלא מצאו בן זוג".

על האמונה

"אני מתפללת פעם ביום ולא התפללתי על ילד, ממש כמו שלא התפללתי על הזוגיות.  בעבודת האל אני לא נכנסת למקומות של השגחה פרטית. תפיסת הדת אצלי היא בין היתר קהילתית, חברה, סדר, מסגרת, תוכן ועומק אבל אין בה את המחשבה האם הקדב"ה מסתכל עלי בכל רגע נתון".

על הנסיון

"בדיעבד הייתי מתחילה קודם.  צריך להבין שעם ההריון נעלמות כל השאלות שהיו. כבר לא מעניין מה יגידו, ומי אמר מה ולמה. ההריון דינאמי, והעיסוק עובר לפיזיות, לדאגה לשלום העובר, לשלומך, ועכשיו אחרי הלידה זה עניין של שעות שינה ופתאום החרדות שהיו לפני מאבדות רלוונטיות".

על ההבנות

"בירושלים אני זוכה לתמיכה ממקורות לא צפויים. נשים וגברים דתיים מאוד שולחים לי מתנות, מחזקים ומחזקות את ידי. זה לא מובן מאליו אבל זה כאילו ניצחנו את השיטה. משהו דפוק במערכת וצריך למצוא סוג של פתרון. אפילו הדודים שלי שהם מבוגרים ואדוקים מאוד התקשרו להגיד מזל טוב. בעיניהם זה כאילו מצאתי דרך "להסתדר" ועכשיו אני עושה נחת".

ראיינה והביאה לדפוס: חיה זלצר, חברת מערכת 'דברים', וממייסדי קבוצת הפייסבוק "הקבוצה (שם זמני:)".

Comments are closed.