ספחת ושמה גר / תרבות

 

 

"גדלתי במשפחה חרדית בבני ברק, בת תשעה נפשות. לפני מספר שנים, לאחר ספקות ולבטים רבים, בחרתי נתיב חיים אחר, לא דתי ולא חילוני. גיבשתי זהות "שעטנזית" עצמאית ואוטונומית. החיפוש העצמי שלי מאז ילדותי גרם לי להרגיש הזדהות עם המתגיירות והמתגיירים הרבים שפגשתי כשחיפשתי דמויות לסרט".

מאת: נועה רוט, במאית 'ספחת'

" מאז שהייתי קטנה היו שמועות שאנחנו יהודים. אבא שלי היה יתום מלחמת העולם השניה ולא היו לי סבא וסבתא. לא ידענו מה קרה להם. הייתי שואלת את אבא שלי  תמיד: 'מה היה איתם? למה הם נעלמו?' אבל הוא אף פעם לא ענה… כמו דלת סגורה. בגיל 17 זה התחיל להעסיק אותי יותר: התחלתי ללכת לבית הכנסת הראשי בפראג, התחברתי עם צעירים יהודיים והתחלתי לקרוא ספרים על יהדות. הייתי מטפסת בלילה לקבר של המהר"ל מפראג ומתפללת, נוגעת בקבר שלו. זה היה מושך אותי אבל פחדתי לעשות את זה – להתגייר…"

מרטינה רג'צובה, סיפרה בפני המצלמה שלי את המונולוג המרגש זה. היא בת 39, מצ'כיה והגיעה לארץ לפני 10 שנים. מרטינה למדה יהדות במאה שערים והתגיירה בבית דין של הרב קרליץ בבני ברק. כשבאה להסדיר את מעמדה כאזרחית, התברר לה כי גיורה לא התבצע במוסד שמוכר על ידי המדינה, לכן אינה נחשבת יהודיה ואף מועמדת לגירוש. כשמרטינה חזרה מביקור אצל אביה החולה בצ'כיה, היא הוכנסה לתדהמתה לכלא. לאחר חודש שוחררה וקיבלה מעמד זמני עד לדיון בעניינה בבג"ץ. במשפט יכריעו השופטים אם גיורה החרדי "כשר" דיו לצורך קבלת אזרחות. אם לאו, תסולק לצ'כיה.

 

סיפורה של אוטה

"לפני שבע שנים, חוויתי משבר גדול: נפרדתי מחבר, גילחתי את הראש… הרגשתי ששום דבר לא יציב: ההורים שלי גרושים, החומה נפלה, האידיאולוגיה שגדלתי עליה נשברה…התחלתי לקרא ספרים על יהדות, התגלגלתי לקיבוץ, למדתי עברית באוניברסיטת באר שבע… חזרתי לגרמניה… בסוף נסעתי ליפן, לעשות סטאז' בכלכלה ושם, בקהילה היהודית התגיירתי באופן קונסרבטיבי.

היום אני מבינה שנסעתי לשם, כי בגרמניה היה לי קשה… ביפן יכולתי ללכת על זה כי הייתי רחוקה מהמשפחה, מהחברה שלי. היום אני מרגישה שהתהליך לא שלם עד שאני לא מתגיירת באופן אורתודוקסי, אבל אני עושה את זה יותר לאט.  אני מפחדת לנתק קשר עם המשפחה שלי…אני לא רוצה להשתנות לגמרי..אני מקווה שאצליח "

אוטה בקמן ובשמה הנוכחי, שירה,שיתפה אותי בדברים הללו. היא בת 34, גדלה במשפחה בת 6 אחים ואחיות, במזרח גרמניה. לאחר לימודים באוניברסיטה יוקרתית נסעה לחילופי סטודנטים ביפן ובהמשך התקבלה לעבודה בחברה כלכלית מובילה שם. במקביל, מסע של חיפוש עצמי הוביל אותה להתחיל להתקרב ליהדות ולבסוף להתגייר גיור קונסרבטיבי בקהילה היהודית של טוקיו. ב2005 עלתה לארץ והחלה להתגייר באופן אורתודוקסי. שירה היא אינטלקטואלית שעדיין מחפשת את האמת שלה. שמחת החיים שלה, לצד הביקורתיות שבה הובילו אותה לגשש בזהירות אחר קהילה דתית ירושלמית שאליה כדאי לה להשתייך. שאלות הזהות שמעסיקות את אוטה- שירה והמאבק של מרטינה להכרה בגיור החרדי שעברה, מהווים את הציר דרמטי המרכזי בסרט שיצרתי איתן:  "ספחת".

סיפורה של נועה

המסע שלי ההתחיל לפני כשמונה שנים בעיון בעיתון "הארץ". מאחת הכתבות הציצה אלי תמונתה של בחורה נאה, בעלת חיוך ומבט אינטליגנטי, שובב ומרתק. כשהמשכתי לקרא הופתעתי לגלות שמתחת לחזות החיננית מתגלה גיבורה שחיה כמו הסופר בן ארצה, בתוך סיפור קפקאי סבוך ואבסורדי.

מבחינה הלכתית מרטינה היא גרה כשרה למהדרין אבל המדינה לא מכירה בגיור שלה משום שהוא נעשה בבית דין חרדי שאינו נמנה עם מהמוסדות הרשמיים שהוגדרו לכך. המלחמה העיקשת שלה ברשויות -בעודה מהגרת בעצמה ללא כסף וללא כל קשרים- תפסה אותי.

התחלתי לעקוב אחרי עוד ועוד סיפורים בעיתונים: "ביטול גיור לאחר 15 שנה", "היום גם רות המואבייה לא הייתה עוברת גיור", "יאנה מול מערך הגיור". ככל שקראתי נמשכתי לפענח את החוט הסמוי המקשר בין כל הכותרות, לגלות את סיפור העל: סיפורו של הגיור בישראל.

תופעת הגיור, עתיקה ונושנה כימי העם היהודי אולם מאז הקמתה של מדינת ישראל וחקיקת חוק השבות היא קיבלה תנופה חסרת תקדים. גלי העלייה הגדולים מבריה"מ בשנות ה-90 הוסיפו אתגר כשאר רבבות מהעולים התבררו כלא יהודים מבחינה הלכתית. באופן מפתיע מתברר כי תהליך הגיור- אותו עוברים אלפי איש בשנה- לא תועד קולנועית.

בסרט "ספחת" בקשתי לראשונה לעשות זאת. עם זאת, במהרה גיליתי שהנושא מורכב, גדוש ורחב מדי לכיסוי בסרט אחד: ישנם גיורים בצבא, יש אנשי רבים מחבר העמים לשעבר שלומדים באולפנים, יש גיורים מיוחדים ליוצאי הפאלאש מורה, במה אני אתמקד?

הסקרנות שלי  התעוררה במיוחד כלפי נשים בנות גילי שבאו לכאן ממניעים רוחניים וביקשו להתקרב ליהדות ולישראל מתוך שאיפה לסגור פצע שנפער בהן: פצע אמוני, או סיפור משפחתי לא פתור. גם מרטינה וגם שירה אוטה ענו על הקריטריונים האלו וההכרות איתן ריגשה וריתקה אותי לאורך חמש שנות עשיית הסרט.

בעולם הדתי בו גדלתי נשמעה תמיד נימה שלילית בהקשר למתגיירים: אמרו שיש לבחון שוב ושוב את נחישות רצינותם לחבור אלינו; שהם כמו ספחת מסתפחים שיש לנסות לנער – ורק אם הם מסרבים לעזוב כמחלה או עלוקה, רק אז, יש לאפשר להם להצטרף לעם היהודי.

מעולם, עם זאת, לא הרהרתי באלו שעומדים למבחן על נאמנותם; מעודי לא פגשתי אנשים שהתגיירו. אם בכלל נתקלתי בהם, הגרים היו צללים – אנשים שמצביעים מאחורי גבם ומלחששים.

בסרט הזה שאפתי להביאם אל האור; לתת להם שם, פנים, נוכחות, ביוגרפיה. לשמוע מהו תהליך "ההסתפחות", הגיור עבורם. ואכן גיליתי שהגיור הוא שינוי זהות. מהפך טוטאלי. "קאט" בביוגרפיה. המעבר הקיצוני הזה הדהים אותי, אולי כי עברתי משהו דומה.

לא דתי לא חילוני

גדלתי במשפחה חרדית בבני ברק, בת תשעה נפשות. לפני מספר שנים, לאחר ספקות ולבטים רבים, בחרתי נתיב חיים אחר, לא דתי ולא חילוני. גיבשתי זהות "שעטנזית" עצמאית ואוטונומית. החיפוש העצמי שלי מאז ילדותי גרם לי להרגיש הזדהות עם המתגיירות והמתגיירים הרבים שפגשתי כשחיפשתי דמויות לסרט.

עם זאת, השינוי שלי היה פשוט בהשוואה לתהליך של המתגיירים, שכן הם משילים את זהותם המקורית ומאמצים בו זמנית דברים כה רבים:  גם לאום חדש, גם דת חדשה, גם תרבות אחרת גם שפה חדשה ולא פעם גם מקום מגורים שונה.

במהלך הצילומים תיעדתי את שירה מחפשת עבודה, בשפה זרה לה, ליוויתי אותה באולפן עברית שוברת את השיניים והיד בכתיבת פעלים ובנינים משונים. צילמתי את מרטינה מנקה בתים ושומרת על ילדים, וכל זה כדי לשרוד כאן ולהשתלב כאן.

פגשתי את בני המשפחות שבאו לבקר את שירה, מלווים בפליאה ובחשדנות את צעדיה בארץ החדשה, ומאידך שמעתי את קרוביה של מרטינה מפצירים בה לחזור לצ'כיה ולהשתלב בחיים המוכרים והפשוטים המחכים לה שם.

מאז הצילומים אני רואה גרים ומשתאה. לא מבינה "למה לעזאזל הם עושים את זה"? אבל יותר מהכל, אני לא מבינה "למה אנחנו עושים להם את זה"? למה אנחנו מקשים, מכשילים ומערימים בעיות על גב המבקשים להשתלב בתוכנו?

נכון שכתוב בתלמוד "קשים גרים לישראל כספחת" אבל במקרא מציינים שוב ושוב "ואהבת את הגר"? אז ככה אנחנו מתייחסים לאהובינו? דרישות הסף  למתגיירים בהשוואה למתבקש מיהודים מבית, מקוממות.

גם לאחר 12 שנות לימוד ומעלה בעולם תורני, איני בטוחה שהייתי עוברת את מבחן הגיור. כשכולי חרדה ולחוצה האם הייתי יודעת לענות "האם אלוקים עובד בשבת?" (כן, כן, זו שאלה ששאלו באחד המבחנים בהם נכחתי.. נראה אתכם עונים על כך).

עם שאלות כאלו לא מפתיע שאחוזי המעוניינים להתגייר נמוכים ביותר ואחוז הנושרים מלימודי הגיור גבוה! אפשר להקל במבחן הגיור, מומלץ לארגן יותר משפחות מלוות, רצוי לדרוש מהמתגיירים להתמיד בשמירה על התרבות והחגים בלבד, כמו שמרבית הישראלים נוהגים ולהרפות מהדרישה לחזרה בתשובה כוללת ומוחלטת. יש לאשר את חוק הגיור ולאפשר הקמה ואישור של בתי דין נוספים, בכדי להקל. כן, מותר להקל ולהקל!

היו ישרים עם עצמכם, הישירו מבט למתגיירים, ולא רק לפני שבועות. אנחנו אלו שמרוויחים ומתרווחים מבואם של האחרים לתוכנו. כמו תמיד, האחר, הזר, הגר משקפים ומציפים חלקים בתוכנו, וכשאנחנו נדע לקבל יותר את השונה לכאורה, אז נתגדל ונתקדש בעצמנו.

חג  שבועות שמח!

 @הכותבת הינה במאית ומפיקה של הסרט 'ספחת', סרט תיעודי העוסק בגיור.

@הקרנות קרובות:   29.5 בשעה 19:00 בסינמטק י-ם ,  1.6 בשעה 20:00 במכון הרטמן י-ם

 

לצפייה בטריילר של הסרט 'ספחת':

 

Comments are closed.