עבד ה'

 

"בעשרת הדיברות אני רואה אל קנאי, אלים, נקמן וברוטלי. אל חסר עכבות שמאיים ברצח, שמטיל טרור. אל שתובע בלעדיות, שמשתלט על הזמן, על חופש לחשוב, להרגיש, לדבר, לרצות ולהיות. אל שמסרס את הדחפים והצרכים@ חג שבועות שמח

 

מאת: עבד ה' בדימוס

יסלח לי היושב במרומים אבל מאז שהורדתי את הכיפה, מה שאני רואה ב"עשרת הדיברות" הם קובץ חוקים שנועד לשמר שלטון יחיד וכל האמצעים כשרים. כמובן שאפשר להוסיף עוד, אבל אלה דרישות המינימום. מבחינה זו, בעיני לפחות, מדובר במערכת גאונית ממש – גם מבחינת הבנת נפש האדם וגם ביכולת לנסח את ההבנות לעשרה סלוגנים פשוטים, קליטים ושווים לכל נפש.

ובמה דברים אמורים:

בדיבר הראשון, "אנוכי ה'" , תובע האל את אלוהותו על ידי רגשות אשמה ("אשר הוצאתיך מארץ מצריים"), ועל הדרך מזכיר לאדם כמה הוא אפסי. משל היה אחרון האמרגנים שאומר ללקוחו, "הרמתי אותך מהאשפתות, אם לא אני היית אפס. בזכותי אתה מה שאתה".

בדיבר השני, "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" , תובע האל בלעדיות באמצעות הפחדה, טרור ואיומים (אֵ֣ל קַנָּ֔א פֹּ֠קֵד עֲוֺ֨ן אָבֹ֧ת עַל־בָּנִ֛ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֥ים וְעַל־רִבֵּעִ֖ים לְשֹׂנְאָֽי).

בדיבר השלישי, "לא תשא את שם השם אלוקיך לשוא "– תובע האל שליטה על חופש הדיבור באמצעות הטלת טרור (לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהֹוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִשָּׂ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא)

בדיבר הרביעי, "שמור את שיום השבת לקדשו", תובע האל שליטה על זמנו של האדם, על החופש להיות.

בדיבר החמישי , "כבד את אביך", תובע האל שליטה במבנה ההררכי באמצעות איומים ברצח ("למען יאריכון ימיך"). ברור לו שמרד בתא המשפחתי עלול לגרור קריסה במערכת כולה. גם בדיבר השביעי – "לא תנאף" חוזרת התביעה לשליטה בתא המשפחתי.

בדיבר העשירי  "לא תחמוד", תובע האל שליטה באמצעות סירוס הדחפים המיניים ודיכוי הליבידו על כל המשתמע מכך.

אז כשאני מסתכל על זה ככה, אני רואה אל קנאי, אלים, נקמן וברוטלי. אני רואה אל חסר עכבות שמאיים ברצח, שמטיל טרור. אני רואה אל שתובע בלעדיות, שמשתלט על הזמן, על החופש לחשוב, על החופש לדבר, על החופש להרגיש, על החופש לרצות, על החופש להיות, על הדחפים ועל הצרכים.

חג שבועות שמח

הכותב בסוף שנות הארבעים,חונך במוסדות הציונות הדתית נוסח הרב קוק, מרגיש שחרור רוחני מאז הוריד את הכיפה.

Comments are closed.