קול ברמה/ תרבות

"תהיתי מדוע אלוהים שהיה מעורב ביצירת מיתרי הקול שלי, דורש ממני לשתוק".

מאת: אורטל בן הרוש

"כשתגדלי תהיי זמרת ענקית ומפורסמת, אני בטוח! ".

"על מה אתה מדבר? לנשים אסור לשיר! היא לא תהיה זמרת!".

שיחה בין קרוב משפחה לבין הוריי.

הייתי בת חמש.

מאז שאני זוכרת, אהבתי להקליט את עצמי ולהשמיע בהתלהבות את הטייפ  לכל מי שקפץ לבקר. הוריי סלדו מהרעיון, אך הניחו לי. זה נגמר בגיל מצוות, שנחגג בבית יעקב עם תוספת איסורים ותקנות חדשות. מאז אני שותקת. שקט. שתיקה. לשתוק.

הכי כואבת היתה השתיקה. השתיקה הכפויה הזו. להכניע ראש ולשתוק. לעשות כרצונו. וכרצונם. גם אם רציתי להלל את אלוהיי יחד עם המסבים לשולחן או באי בית הכנסת- הושתקתי. והוא עדיין כאן, השקט הזה. גם אחרי כל השנים האלה. עדיין לא מסוגלת לזעוק את שירתי. להוציא את כל מה שבתוכי דרך מיתרי הקול שלי. גם בדיבור, תמיד מתבקשת לדבר בקול רם יותר.

קיללתי את השתיקה הזו. בשקט. כאבתי אותה. תהיתי מדוע אלוהים, הבריאה, או כל גורם אחר שהיה מעורב ביצירת מיתרי הקול שלי, דורש ממני שתיקה. ערווה. כך בזו לקולות נשיים אלוהיים שהגיעו לעולם כדי להרטיט לבבות, להקסים, לגעת ברגש.

השירה שלי, המוסיקה שהאזנתי לה, תמיד היתה מקור ריב בבית אותו בניתי עם האיש לו נישאתי בגיל שבע עשרה וחצי. שכנים חטטניים התלוננו באוזניו על "שירי העגבים" הנוראיים שאני משמיעה בבית, ועוד מעיזה להוסיף בקולי על אותה התועבה.

הוא בתגובה קרא לי מורדת מופקרת, זונה. נשמתי דיממה  בדממה. שכינה לא שרתה במקום ההוא, אפילו לא קפצה לבקר. בנסיבות שאינן קשורות לאורח החיים אותו ניהלתי, או לא ממש ניהלתי- עזבתי.

ועכשיו אני כאן. שרה. מעזה להשמיע ולהשמע. מעיזה לשבור השתיקה.

***הכותבת בת 30, גרושה ואם לשניים, מתגוררת בצפון, גדלה במסגרות חרדיות ולמדה בבית יעקב

One comment on “קול ברמה/ תרבות

  1. avi הגיב:

    איזה עיוות אכזרי :/
    האלוקים מעולם לא אסר עלייך לשיר!
    מה שכן, הוא אסר לגברים לשמוע את שירתך.

    חבל שמעשה חוה – שהוסיפה איסור שלא קים, הפך לאבן
    דרך בימינו :/