שאלה פורנוגרפית

 

 

ב21.6.2010 הוריד מוטי הולנדר את הכיפה @ במלאת לו שש, הוא מספר על התהליך שעבר בישיבת ההסדר @ "פניו של האברך הסמיקו כעגבנייה כשהצגתי את השאלות" @ "בפיו היתה תשובה אחת: כתוב " אנוכי ה אלוקיך" @ "ואז קרא לי הרב ואמר "אם יש לך ספקות באמונה, וודאי שאתה מחובר לתרבות המערב, וודאי ובוודאי שאתה רואה פורנוגרפיה!" @ "אולצתי לחתום, על התחייבות להתרחק מתרבות המערב" @ "היום אני שואל את עצמי איך אפשר לשמוע אברהם פריד ולהרגיש חילוני?"

 

מאת: מוטי הולנדר

 

"השבוע אני חוגג שש שנים. לפני שש שנים, ב- 21.6.2010 היה היום הראשון שלי בלי כיפה על ראשי. אבל הסיפור מתחיל הרבה לפני זה… אף פעם לא הייתי "דוס", אני בן בכור למשפחה דתית לאומית, מבחינות מסויימות שמרנית, אך מאחרות קצת פחות.

בגיל ההתבגרות הייתי מרדן לא קטן וביחד עם חבריי-שותפיי למרד הנעורים נהגנו בימי שישי בערב לשבת מאחורי ביה"ס היסודי (שבו גם התחנכנו בקטנותנו) לעשן סיגריות, נרגילה וסתם לצחוק. כשלאחד החברים היה בית ריק בשבת היה לנו מנהג לעשות מה שנקרא בפינו "שבת חילול", שבת שבה היינו יושבים בביתו של החבר עם סרטים, נרגילות והרבה צחוק.

אבל זה היה רק שלב של מרד נעורים, אין לו קשר ולו הקטן ביותר לחזרה בשאלה בהמשך הדרך. ראוי גם לציין שחלק משמעותי מאותם "עשבים שוטים" (לקוח מכותרת של כתבה שנכתבה עלינו בעיתון המקומי) היום דתיים וחלקם אפילו "דוסים".

בשמינית החלטתי שעלי לתפוס את עצמי בידיים, אני צריך להתחזק ולעבוד את ה', כי זוהי משמעות החיים האמיתית ולשם כך אני קיים. וכך מצאתי את עצמי בישיבת הסדר ובתחילתו של מסלול חדש ולא פשוט בכלל. בשנה הראשונה בישיבה גיליתי שמאוד קשה לי לשבת על התחת, מזל שבישיבות מקובל גם ללמוד בעמידה. בשנה ההיא הקפדתי לחזור הביתה רק לשבתות הסגורות, משמע שבת אחת כל שלושה שבועות.

זאת הייתה שנה של מלחמה ביצר אחרי שבמשך שלוש או ארבע שנים של מרד הייתי בדרך חדשה, היצר לישון עד מאוחר ולא לקום לתפילה והיצר לצחוק עם חברים או לצאת לבלות במקום להיות ב"סדר" ארבו מעבר לפינה יום-יום. זאת הייתה מלחמה יומיומית, אבל מלחמה שהייתי חייב להילחם. לא היו לי ספקות באמונה בכלל בזמן הזה, הייתי שלם עם האמונה שלי והייתי בטוח בצדקתה.

אבדה האמונה

בשיעור ב' התגייסתי ומצאתי את עצמי בעולם חדש. במחלקה ששירתתי היו מעט מאוד דתיים כך שהייתי מוקף בדעות, רעיונות ואורח חיים שונה משהורגלתי אליו. במחלקה היה בחור אחד אתאיסט שאהב מאוד להתווכח עם הדתיים, אבל הם מעולם לא לקחו אותו ברצינות. זה היה נשמע משהו כזה בדר"כ – "פחחח, תקשיב אתה קורע, מוטציות… אבולוציה… אליאב! (צועק), בוא, אתה חייב לשמוע, שעת סיפור!".

הייתי הראשון שפשוט ישב והקשיב לו, שהיה מוכן לשמוע דברים שזרים לו ורק אחרי ההקשבה להפעיל עליהם ביקורת עצמאית. מהר מאוד למדתי מאותו בחור שני דברים שהתחילו אצלי תהליך שימשיך הרבה שנים אח"כ. קודם כל שאני לא יודע הכל, ושיש הרבה מה ללמוד, וגם שאין דבר כזה "טאבו", שצריך להיות פתוח לשמוע כל רעיון ולא לסתום את האזניים למשמע דברי "כפירה".

וכך התחיל לו עידן של קריאה בספרים (בעיקר) וצפייה בתכניות על נושאים שונים ומשונים. לא הייתה לי מנוחה, מהבוקר עד שנסגרו לי העיניים, במשרד ובאוטובוס, קראתי ספרים על אבולוציה, מקרא, פולקלור ואחרים. כעבור זמן מה האמונה נעלמה לי כלא הייתה וסיפורים על-טבעיים כמו סיפור יציאת מצריים הפכו להיות אצלי לאגדות כמו כל סיפור מיתולוגי אחר.

הייתי אבוד. במחלקה היה רק אחד, אותו בחור שכתבתי עליו מקודם, שידע שאני חילוני, כלפי חוץ הייתי דתי ולא אמרתי מילה לאף אחד אחר. כשהייתי בבסיס שמרתי שבת, שמרתי נגיעה (אפילו כששתי בנות היו עומדות צמוד אחת לשניה כדי שאני לא אוכל לעבור. בצחוק כמובן.) והלכתי לתפילות.

סיום השרות הצבאי התקרב ואני לא ידעתי מה לעשות, להישאר בצבא? לחזור לישיבה? להוריד את הכיפה בצבא – כל אלו ששירתי איתם יחשבו שאני פשוט חלש אופי, ואם אני נשאר בצבא – איך אני מסביר למשפחה מדוע? אני ממש לא מוכן לספר להם שאני חילוני עדיין. ההחלטה הסופית הייתה לחזור לישיבה.

ידעתם שלדתיים בצבא מגיע לקחת ימי עיון מדי פעם במקום להגיע לבסיס? אחרי שגיליתי את זה קיבלתי אישור מראש המדור בו שרתי ללכת לישיבה במקום ללכת לימי עיון, וכך מצאתי את עצמי לקראת סוף שיעור ג' בביקור של כמה ימים בישיבה. לביקור הייתה מטרה ברורה – למצוא רב או אברך שיש לי איתו קשר טוב ואני אוכל לדבר איתו על מה שאני עובר בלי לקבל על הראש. מצאתי כזה, או לפחות זה מה שחשבתי,

נגשתי אליו ובגלל שהוא היה עסוק קבענו שעה בשביל לשבת לשוחח. כשהגיעה לה השעה המיוחלת החלטתי להיות זהיר, לא להגיד בדיוק מה אני חושב, אלא להגיד רק שיש לי ספקות ושאלות שמטרידות אותי. פרסתי בפני אותו אברך (כבר מזמן רב באותה ישיבה) את הנושאים שהייתי רגיל לקרוא בהם ואת השאלות שהם מעלים אצלי, ופניו של האברך קיבלו גוון של אדום-עגבניה. אני זוכר את השיחה הזאת כאחת השיחות המפגרות ביותר שיצא לי לנהל בימיי חיי.

זה הלך, באופן מאוד תמציתי, בערך כך – "אני חושב שזה לגיטימי להטיל ספק במשהו שאין הוכחות לקיומו" – "לא! נתון בתורה "אנכי ה' אלוקיך", ואיכשהו השיחה הזאת המשיכה באופן מאוד מעגלי עד שהיא הגיעה לסיומה עם הוראות ללמוד איזשהו מאמר על אמונה (שנכתב ע"י אותו אברך) שלוש פעמים ואח"כ לדבר איתו שוב. מילאתי אחר ההוראות, דיברתי עם האברך (לא זוכר מה הייתה בשיחה הזאת) ובשיעור ד' חזרתי לישיבה.

הרב נהיה פסיכולוג

שיעור ד'. הזכרונות מציפים אותי ומזכירים לי למה אני צריך לחסוך כסף לפסיכולוגים בהמשך הדרך. זאת הייתה שנה מעניינת ועמוסה. שבוע אחרי שהתחיל "זמן אלול" נקראתי לחדרו של רב השיעור, שם ניהלנו שיחה קצרה והוא פתח את יומנו וקבע איתי זמן לשיחה יותר ארוכה ורצינית. בשיחה המיוחלת הרב אמר לי שאולי הספקות שלי נובעים מכך שרק עכשיו אני מתחיל להתבגר ואולי הם נובעים אפילו מבעיות נפשיות.

במחשבה לאחור הדברים שנאמרו היו הזויים ביותר, אבל אני הייתי עסוק במחשבות על אותו אברך שגרם לי להרגיש כל כך נבגד בכך שאני סמכתי עליו והוא העביר לראש הישיבה ולרבני השיעור את מה שדיברנו עליו. הרב הכין לי רשימה של ספרים ללמוד, רק שאף אחד מהם לא עסק בנושאים שהעסיקו אותי והרב תירץ את זה בכך שהספרים האלו משפיעים על הנשמה ובעקבות זאת גם על האמונה.

אני חייב לציין שהיום אני רואה את התנהגותו של אותו רב כפשע ממש. פסיכולוגים עברו דרך ארוכה מאוד עד שהם קיבלו רשיון לעסוק בפסיכולוגיה קלינית ולנהל שיחות מעין אלו עם אנשים, והרב ראה בעצמו כפסיכולוג ולא רק כאחד שעבר איזו סדנה קצרה בנושא. המחשבה על כל הבחורים הצעירים והרכים שאיתם הוא ישב, ואולי ממשיך עוד לשבת, לנהל שיחה כאילו הוא פסיכולוג מורשה מצמררת ומרתיחה ממש.
כשבוע אח"כ האברך קרא לי לשיחה ושם הוא אמר לי שיש לי שתי אופציות: לארגן לו"ז ביחד איתם במטרה לעבוד על האמונה או ללכת למכון "מאיר" לאיזושהי תקופה, והוא ונתן לי מס' ימים להגיע להחלטה. לא היה לי צורך לחשוב יותר מדי, בזמנו היה לי קשה להתמודד עם שינויים בסביבה שלי וגם לא הבנתי איך אני קשור למכון "מאיר", הרי אינני חוזר בתשובה ומקום זה מיועד בעיקר לציבור זה.

בשיחתנו הבאה אמרתי לו אמרתי לו מה שעל לבי והוא ענה לי שאין להם את הכלים שאני צריך ושאני חייב ללכת למכון מאיר. כמובן שמאוד כעסתי על כך שפשוט שיחקו איתי משחקים ונתנו לי "בחירה חופשית" שקרית.

היו לי כמה ימים לעכל את הרעיון לפני שאני יוצא לשבו"ש, בינתיים רק להכיר את המקום כדי לראות לקראת מה אני הולך, אך בשיחה יום לפני השבו"ש האברך אמר לי שהם לא חושבים שזה רעיון טוב שאני אלך לשם ועדיף שאני אשאר בישיבה. כך עבר לו החודש הראשון של שנה ד'.

בהמשך הדברים היו לכאורה על מי מנוחות, חוץ מהעובדה שכבר לא הייתי עוד תלמיד מן המניין, אלא "שור מועד" שיש לשים עליו עין. וכך זמן חורף עבר לו בשקט יחסי, מדי פעם קראו לי לשיחות כדי לדרבן אותי להיות יותר שקדן, אבל חוץ מזה היה שקט.

שאלה פורנוגרפית

זמן קיץ הגיע. כמה חברים ואנוכי נקראנו לחדרו של ראש הישיבה לשיחה שלא היה ברור פשרה, שם הוא שאל שאלות לגבי שבתות, לגבי קימה לתפילות ודברים אחרים, אבל לא היה ברור למה הוא קרא לנו.

אחרי כעשר דקות החברים שולחו מהחדר ואני נשארתי אחד על אחד עם ראש הישיבה. "אתה רואה פורנוגרפיה?" הוא שאל, אני בשוק מהשאלה, בשוק מעצם שראש הישיבה בכלל מסוגל להעלות את המילה הזאת על דל שפתיו, שתקתי לרגע ואז עניתי "לא".

התגובה שקיבלתי הייתה תגובה שלא הייתי מסוגל לעכל ועד היום אני קצת המום כשאני נזכר בה– "יש לך ספקות באמונה, מכאן שאתה בוודאי מחובר לתרבות המערב, ואם אתה מחובר לתרבות המערב וודאי ובוודאי שאתה רואה פורנוגרפיה!".

מה הייתי אמור לענות על טיעון לוגי משכנע כל כך? איך הייתי אמור לא לפעור פה בתדהמה לנוכח גאונותו של הרב ולא לבלוע את לשוני? מה הייתי אמור לחשוב ולהרגיש כשהפכו אותי למנהיג ה"פושעים" רק משום שהעזתי לחשוב? שברגע שקרה משהו, או חשדו במשהו, באופן אוטומטי אני עמדתי בראש המעשה? כששמו עלי אות קין רק בגלל שאני בעל חשיבה עצמאית ובעל ספקנות בריאה?.

בהמשך הוא שאל אותי אם יש לי מכשיר לסרטים בחדרי, עניתי שהיה לי, אבל החזרתי אותו הביתה משום שהוא הפריע לי בלימוד, הוא גם העיר לי על כך שאני לא נמצא בכלל בשבתות, למרות שלרוב הייתי נשאר לשבתות בישיבה, ועוד דברים שהיום כבר פרחו מזכרוני.

למחרת, אחרי תפילת שחרית, ראש הישיבה סימן לי לגשת אליו ואמר לי לחכות לו במשרדו. הרב קרא לי בשביל לומר לי שאני שקרן, שמעולם לא החזרתי את מכשיר הסרטים, שטענתי שהוא הפריע לי בלימוד, אבל ממש לא אכפת לי מהלימוד.

הוא טעה, מה שאמרתי היה אמת לאמיתה, אבל מבחינתי הוא כבר היה מחוק, לא ראיתי שום טעם להתייחס לדברים שלו, הרי הנבואה ניתנה לשוטים ומה טעם יש לי לנהל שיחה עם מישהו שמתיימר לדעת בדיוק את צפונות לבי?.

נאלצתי לחתום על התחייבות להתרחק מתרבות המערב (טלוויזיה, עיתונות וכו'), אבל איך אפשר לצפות מבעל ספקות שכמותי באמת לעמוד בהתחייבות? אני הרי פושע ומפלצת עד לשד עצמותיי. השנה שאחרי, שיעור ה', עברה לה על מי מנוחות באופן יחסי, היא עברה בעיקר בלימוד והתייעצות עם חברים לגבי המשך הדרך.

אני מרגיש צורך רב לציין את גדולתם של חבריי לשיעור. בסוכות הראשון אחרי שיעור ה' נפגשנו בסוכתו של אחד החברים בירושלים. חששתי מאוד מהמפגש הזה, זאת הייתה הפעם הראשונה שהעזתי לגלות את ראשי בחברתם ולא ידעתי איך יגיבו, איך יקבלו אותי.

למפגש הגיעו, חוץ ממני כמובן, רק ה"דוסים" ביותר של השיעור, ולא היה מופתע יותר ממני כאשר הם קיבלו אותי בשמחה, התייחסו אליי ממש כאילו כלום לא השתנה וגם לא אמרו מילה כשישבתי בצד כשהם התפללו ערבית. כמה מזל היה לי שאת הנושא של אדם לחברו הם לא למדו מהישיבה.

לנשום חופשי

ב-21.6.2010 התחלתי מכינה באריאל. כמו שכתבתי בהתחלה, היה זה יומי הראשון ללא כיפה על ראשי. זה היה איום ונורא. בפעם הראשונה הייתי בכיתה שלמדו בה גם בנות, לא ידעתי איך אני אמור לנשום כשלידי יושבת בחורה עם מחשוף עמוק ומכנס קצרצר.

בכל מקום שהייתי הייתי בטוח שכולם מסביבי, ללא יוצא מן הכלל, יודעים שעד לפני ממש רגע הייתי דתי ושההצגה שאני עושה לא עושה רושם על אף אחד. התחושה הזאת הרגה אותי מבפנים ולמרות שמדי פעם קיבלתי אישור מחברים חדשים על כך שהם לא דמיינו בכלל לפני שסיפרתי להם שהייתי דתי לפני, לקח לי לפחות שנה להוציא מראשי את המחשבות הללו.

אחרי המכינה התחלתי את דרכי באקדמיה, אבל הראש שלי היה בעולם אחר לגמרי. מה חשבתי לעצמי כשהלכתי ללמוד בזמן שאני עסוק בהסתגלות קשה למציאות חדשה? במקום ללמוד בערבים העדפתי לשבת עם משקה בבר של המעונות ולשקוע במחשבות. כעבור חודשיים עזבתי את הלימודים והלכתי לעבוד בחנות ספרים כרבע שעה הליכה מביתי.

בבית, כמו שהוסכם עם הוריי, המשכתי להיות עם כיפה, בעבודה הייתי מוריד אותה ומחזירה לראשי כאשר התקרבתי לשכונת מגוריי. אפף אותי פחד מוות ממה שיגידו השכנים וחברי הקהילה. יום אחד הגיע לחנות שכן, הוא לא ניגש אליי ולא אמר לי מילה, השוק על הפנים שלו כשהוא ראה אותי בלי כיפה היה ברור גם ממרחק רב.

לאט לאט העזתי להתקרב הביתה יותר ויותר ללא כיפה על ראשי ויום אחד בשיחה על כוס קפה הסברתי להוריי שאני לא יכול להמשיך כך והוסכם שאני אחבוש כיפה רק בארוחות, וכך זה עד היום.
בשנה שאחרי החלמתי קצת מתחושות האנטי הקשות שמלוות כמעט כל חוזר בשאלה בתחילת הדרך והלכתי ללמוד בבר אילן. התנדבתי ישר להיות נציג מחלקה בשביל להיות פעיל חברתית ולהכיר חברים חילונים.

אז הכרתי, אבל הצלחתי להתחבר למתי מעט. מאז ועד היום אני נתון בתוך מאמץ מתמיד של הסתגלות. כמובן שאין להשוות את היום ללפני שש שנים, או ארבע שנים, ואת היום ללפני שנתיים, אבל התהליך לא הסתיים, אני לא יודע אם הוא אי פעם יסתיים.

הרי איך יכול מישהו שיוצא למועדונים ופאבים, אך עדיין מרגיש מוזר כשהוא אומר שהוא חילוני, ושמפנטז על צ'יזבורגר לארוחת צהריים, אך שומע אברהם פריד באוטובוס, לצפות שהוא אי פעם באמת ירגיש שייך לעולם חילוני?"

 

הכותב מוטי הולנדר, בן 29, בוגר ישיבה תיכונית וישיבת הסדר, היום סטודנט בבר אילן.

2 comments on “שאלה פורנוגרפית

  1. דודי הגיב:

    כחרדי לשעבר, אני לא מבין את הקושי של הדתלשים. יש לכם כל מה שצריך כדי להשתלב בחברה הישראלית. נותר לכם בעיה קטנה של מצפון ומבוכה מהכיפה. זה לא מתקרב לקשיים של חרדים לשעבר שבאים מתפיסת עולם קיצונית יותר, ידע כללי מצומצם, בלי אנגלית, חינוך עם הסתה חמורה נגד חילונים וגויים, חינוך לעוני, הרחקה מהבית, ועוד.
    חבר דתי לאומי, על מה אתה מתלונן?

  2. חננאל הגיב:

    לאף חברה אין מונופול על הבורות כפי שאין מונופול על הידע… טיפ קטן: לא חייבים לשבת בתוך מגירה כדי להרגיש שייכות. שייכות נובעת מהזדהות, אין סיבה לצפות לחוש הזדהות מלאה עם חברה או אדם אחר, מי שעושה זאת (יהיה זה חילוני או דתי) בעצם מוותר על אותה יושרה איטלקטואלית שעליה כה נלחמת, יהיו שיגידו כי אותה יושרה אינטלקטואלית היא היא הבסיס ליראת אלוהים… אבל כנראה שלא פגשת מספיק כאלו בחברה הדתית בה גדלת. אל תצפה לכך שבחברה אחרת לא תפגוש בורות. אין שום צורך להגדיר את עצמך כחילוני, את ההגדרות תשאיר לאחרים… אנשים משום מה שוכחים כי אין הדבר מגדיר את עת עצמו אלא מי שמתייחס אליו הוא שמגדירו, זה עוד משהו שתוכל לחזק בו את היושרה האינטלקטואלית שלך, ההבנה כי לא אתה יוצר את הקטגוריות לפיהן מקטלגים אותך, אלא כי אתה יוצר את היצירה שהיא התנהלותך במהלך חייך. כשמישהו שואל אותי אם אני דתי\שמאלני\ימני\צמחוני וכו' אני עונה שאם ישאל אותי שאלה פרגמטית אוכל לענות כיצד אני מתנהל, ואם יש לו צורך עמוק בכך, אני משאיר לו את החופש להכניס אותי למגירות אותן יבחר. אפשר להתדיין לגבי המגירות עצמן, הצורך בהן וכו' אבל המחשבה שאדם יכול להגדיר לאדם מה הן המגירות אליהן יכניסו אותו היא מחשבה מיותרת… ולעצמך אין לך שום צורך במגירה לשים את עצמך, תסתפק בלשים במגירות אנשים אחרים כאשר אין לך הפנאי והסבלנות להתעמק לגביהם (זה עניין של משאבים מוגבלים).